<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הקריעה</h1>
<h2>דף מט.</h2>
והא דאמרינן בגמרא לעיל [מו"ק כ"ו ע"ב] אבלות לחוד וקריעה לחוד. פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבלות מדבריהם. ואנו עתידין ברצון הבורא לברר זה בשער שלפנינו. לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה, דהתם אמרינן (בכורות מ"ט א') אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל ולחומרא אזלינן בה, כל שלא שהה שלשים יום באדם דספיקא הוא קורע ואינו מתאבל. ולא נראית לי זאת הסברא, שהקריעה עצמה מדברי סופרים היא וספיקא לקולא, וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות ולומר דליתיה בקריעה להאי כללא, הלכה כדברי המיקל לעולם, אבל כשאר דברי סופרים היא, וכדאמרינן בהדיא במסכת עירובין בפ' מי שהוציאוהו (מ"ו א') באבלות הוא דאקילו בה רבנן אבל בעלמא אפילו בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות להכי מפקינן לה לומר דהיא כשאר דברי סופרים והלכה כרבים, ואי נמי כי מסתבר טעמא דיחיד יכלינן למיפסק כוותיה בגמרא כשאר כל דברי סופרים שפסקו בכמה מקומות כדברי המחמיר, דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת בתורה, אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו מכלל דכ"ע מיחייבי, והא ודאי אסמכתא בעלמא היא, דבני אהרן לאיסורא קאמר להו רחמנא מכלל דכ"ע רשאין הן, תדע דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא, כדקיי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה, וקרועי בגדים נמי מחוסרי בגדים נינהו דהא מחללי עבודה כדאיתא במסכת זבחים פרק שני (י"ח ב') הילכך במיתה נינהו, והכי קאמר להו רחמנא לא תפרעו ולא תפרומו משום עבודה ולא תמותו הא אם תעשו תמותו, ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה לאו מהכא מפקינן להו במסכת סנהדרין (פ"ג א') משום דהאי קרא לשעה והנהו לדורות, מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש וקרועי בגדים ששמשו דבמיתה אתא, והכי קאמר רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו. וכן נמי מצינו דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, הא אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה, ולא מצית למידק מהני קראי לאחר אלא רשות, אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא. ודאמרינן נמי אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה דכתיב ולא תמותו, אסמכתא בעלמא היא, ומיתה זו עונש מדברי סופרים כענין כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ואמרינן דכוותה אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה. מכאן אני אומר לענין פריעת הראש דשלשים יום שהוא מדבריהם, ואין לנו אבילות מן התורה אלא ביום מיתה וקבורה לדעת הגאונים, הא לאחר מכן הרי הוא כשאר כל אדם, ואפילו בתספורת שסמוך לדברי תורה, ואין צריך לומר בגיהוץ שהוא סמוך לדברי סופרים באסמכתא בעלמא כדבעינן למימר לקמן. ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבילות תורה הוא ואע"פ כן בנפלים ספק אינו מתאבל, וכן בקריעה אינו קורע עליהם עד שיהיו בני קיימא ודאי כמו שאני עתיד להזכיר בענין האיבול.
